שופכת לדף

  אני בתיה. גרה במושב בשרון, בת 31. כשערכתי היכרות עם העולם, הוא פרח סביבי. אפשר לומר שהגחתי לתוך גינת פרחים. או נולדתי עם זר ורדים ביד. אפשר גם לקרא לזה שהשכיבו אותי על מצע שושנים. איך שזה לא יהיה, המשפחה שלנו היא דור שמיני בעסק של משתלה רחבת ידיים. המגדלת בצילה כמה מאות סוגי זרעים, לא של דברי מאכל. אלא של פרחי נוי. כשתינוקות בני גילי למדו לומר : אבא, אמא במבה. בפני הציגו מגוון צבעוני וידעתי להצביע ולומר אם זו אירוס או גיבסנית ולפעמים חרציה. שדות הענק שעוטפים את האזור שלנו קיבלו אותי תמיד בחיבוק גדול ואוהב, מציעים ריחות, גוונים, מגע משכר. ומקום להרעיף עליו אהבה מתגמלת. לא יודעת לומר מתי התקבעו לי הדברים כך בראש, אבל מאז ומעולם היו פרחים שהתחברתי אליהם יותר, וכאלה שפחות. נוריות אדומות היו החברות הטובות שלי. איתם הייתי פותחת את הביקור שלי בשטח. המגע המחוספס שלהן, עם הצבע העז, נתנו לי תחושה בטוחה כזו, יכולתי לשבת באזור בו הן גדלות ולדבר אליהן המון. ליד פרחי השעווה הייתי עוברת בחטף. מסמלת עם הראש לשלום, והולכת. לא התחברתי לצבע החיוור, לשעמום בו הם גדלים בצפיפות. כאילו ...