גינת אגוז-סיפור

 

אני בתיה. גרה במושב בשרון, בת 31.

כשערכתי היכרות עם העולם, הוא פרח סביבי. אפשר לומר שהגחתי לתוך גינת פרחים. או נולדתי עם זר ורדים ביד. אפשר גם לקרא לזה שהשכיבו אותי על מצע שושנים.

איך שזה לא יהיה, המשפחה שלנו היא דור שמיני בעסק של משתלה רחבת ידיים. המגדלת בצילה כמה מאות סוגי זרעים, לא של דברי מאכל. אלא של פרחי נוי.

כשתינוקות בני גילי למדו לומר : אבא, אמא במבה. בפני הציגו מגוון צבעוני וידעתי להצביע ולומר אם זו אירוס או גיבסנית ולפעמים חרציה.

שדות הענק שעוטפים את האזור שלנו קיבלו אותי תמיד בחיבוק גדול ואוהב, מציעים ריחות, גוונים, מגע משכר. ומקום להרעיף עליו אהבה מתגמלת.

לא יודעת לומר מתי התקבעו לי הדברים כך בראש, אבל מאז ומעולם היו פרחים שהתחברתי אליהם יותר, וכאלה שפחות.

נוריות אדומות היו החברות הטובות שלי. איתם הייתי פותחת את הביקור שלי בשטח. המגע המחוספס שלהן, עם הצבע העז, נתנו לי תחושה בטוחה כזו, יכולתי לשבת באזור בו הן גדלות ולדבר אליהן המון.

ליד פרחי השעווה הייתי עוברת בחטף. מסמלת עם הראש לשלום, והולכת. לא התחברתי לצבע החיוור, לשעמום בו הם גדלים בצפיפות. כאילו נלחמים על הגבעולים ביניהם.

אחיות שלי, התעניינו הרבה יותר בלימודים שהציע התיכון שנסענו אליו כל בוקר. רק את עולמי מלאו להם הפרחים ושלומם. התחננתי להורי שהלימודים מיותרים עבורי. ומה שנכון לי ללמוד זו בוטניקת הצומח.

המושב שלנו ממוקם בשרון. במקום בו השמים והשדות חיים בדואט, ואנשים נראים מידי פעם כנקודות קטנות ולא מזיקות לפלא הייקום. אחיות שלי לטשו עיניים אל ערים רועשות. מחפשות לגור בתוך ענן של פיח. להידחף בתוך חיים של אחרים.

ואני, אהבתי את הצמחים שלי. היה ברור. שיום יבוא, ואני אקח על עצמי את ניהול המשק. חיכיתי ליום הזה.

סיימתי תיכון ולא רציתי להמשיך ללמוד, ביקשתי להישאר במושב שלנו. לקום אל השקט ולצאת אל השדות לטפל ביקרים לי, עשרות אלפי הפרחים שמחכים לי שם עם אור ראשון.

לאבא, העבודה הזו התחילה להיות לא קלה. וכמו שהוא היה אומר, בעניין הצמחים שלנו, הוא סומך עלי יותר מעל עצמו.

ככה יצאתי אל המשק בוקר בוקר, מכירה בליבי את הצמחים שצריכים יחס מיוחד דווקא בתקופה הזו. ואת אלא שלא צריך לצפות מהם לכלום עכשיו, כי העונה שלהם מסתיימת.

מכאלה שסיימו קדנציה, בשלהי הקיץ או החורף הייתי נפרדת בקושי, כמעט תמיד. היה קשה לי לראות את הגוויעה שלהם, את חוסר הרלוונטיות של כאלה שהיו עד לא מזמן פאר החצר. אבל תמיד הזכרתי לעצמי שהיום שלהם יבוא שוב.

אבא סמך עלי יותר ויותר. השלמתי בצהריים קורס בוטוניקה והלכתי ונהייתי מקצוענית. המשק המשפחתי, רחב הידיים, שהכיל עשרות סוגים שונים של צמחים עבר לאחריות הכתפיים שלי. נערה צעירה בת שמונה עשרה וחצי.

קצת לפני גיל תשע עשרה נמצא החתן שלי. עירוני מיום היוולדו אבל מוכן לגור במושב.

שכרנו בית קטן קרוב להורים שלי ולשדות הפרחים. ואבא, שראה את ההצלחה של המשק בחודשים האחרונים הכריז חגיגית שהעסק המשפחתי נמצא בידיים טובות.

אז יש לי עבודה, ובית קטן. והכיף הגדול של העבודה שלי זה שאני הבוסית של עצמי.

אבא מצא את הפנסיה שחיכה לה כדי להספיק בה מה שתכננן.

ורואה החשבון של עסק הפרחים אמר לי שלפי גרף ההכנסות. רואים שנכנסה לכאן רוח צעירה.

היה לי אהבה לצמחים. ורגש, ים של ידע מספרים שגמעתי מזה שנים. והייתה לי גם תעודה מוכרת מקורס הבוטניקה שעברתי.

כל אלו העניקו לי ביטחון מלא בכל מה שקשור לצמחים. אין מה לעשות. במיוחד אם נולדת עם זה- ויש לך את זה.

זו מתנה לגדל את הילדים שלך אל תוך אותו עולם בו אתה גדלת. לראות אותם רצים יחפים על האדמה של הרקפות בקיץ. ולמצוא בעיניים שלהם את הפרח שאליו הם הכי מרגישים מחוברים.

אבא היקר שלי כבר לא דורך על האדמה שלנו. איש מבוגר שעשה מה שהוא צריך בחייו. ומתמלא שמחה מפטפוט קל עם נכדון.

לעיתים הוא מתעניין במשק. יודע עם תחילת האביב לשאול בשלומם של החרציות, ולתזכר לדאוג להאציל את החמניות בימים קופחים.

הייתי בת 28, כשהתעוררתי בוקר אחד, והרגשתי ערפל עוקצני בעיניים. 'דלקת עיניים' הסקתי והלכתי לקחת מגמ"ח התרופות שבמושב.

המשחה האנטיביוטית נמרחה שלוש פעמים ביום. אבל הערפל על העיניים נהיה סמיך יותר. וזה התחיל להיות מדאיג.

נסעתי אל העיר, אל רופא עיניים טוב שאין לנו במושב. הוא הסתכל אל תוך העיניים שלי דרך המכשיר הגדול שלו.

תיחקר את העבר הרפואי שלי. והיה נשמע לי ששומעים את הדופק שלי מהיר יותר ממחוג השניות שבחדר.

" רטינופתיה" הוא אמר מילה אחת.

את המשמעות שלה לא הבנתי. את ההבעה שלו כן.

המדפסת התחילה לגנוח, ודפים מגוהצים נשלפו ממנה בסחרור.

"תקראי קצת חומר" הוא הגיש לי את הבוכתה. "יש קצת מה לעשות. תקראי"

"קצת?" העיניים מעקצצות. והפחד משתלט על מרחב הנשימה שלי.

"לצערי, קצת"

החומרים שקראתי היו סוף העולם שחורה.

הפחד מאיך אקום מחר בבוקר. ומה אראה לא נתן לי להישכב. המרוצות סביב הרופאים מלאו את סדר היום החדש שלי.

והבית נכנס לאטמוספרה חדשה.

אחד מעשרות הרופאים שפגשתי היה מומחה לטיפול בצמחי מרפא. הוא קרא את האבחנה של הרופא, ביצע את הבדיקות שלו. והתעסק עם המצח ועם הקימוטים שיצרה בו המחשבה.

ואז הוא אמר שתי מילים. שגרמו לי פיזית לראות הכל שחור לכמה רגעים נוראים. " איריס שחום " הוא אמר. "זהו שם של צמח"

אני יודעת. מכירה את כל סוגי הצמחים הקיימים. וגם על איריס שחום אני יודעת הכל.

"אם תשיגי איריס שחום" הקול שלו מפלס דרך אל תוך החושך שלי "אוכל להרכיב לך מרקחת מעולה. הבעיה שהצמח הזה הוכחד כמעט לחלוטין. לי אין דרך להשיג אותו כבר"

ממששת את השולחן קמתי, יוצאת מהשחור שבפנים ופוגשת בו גם בחוץ.

איריס שחום. שמונה דורות שסבות וסבתות שלי שמרו עליו במשק שלנו. עוד לפני שהמציאו לפרח הזה את השם שלו. הוא גדל אצלינו בחצר.

אבל.. אני,

השחום של הפרח הזה הרתיע אותי תמיד . הוא היה גבוה וכהה וכיער בעיני את הגוונים היפים שיצרו פסי רוחב לשדה שלנו.

לא עשיתי כלום כדי שלא יגדל.

אבל לא עשיתי כלום בשביל שיגדל.

וכבר 6 שנים שמגיעה העונה שלו, והוא לא  צומח.                           

בשיחות שאני מנסה להגיע אל משקים מתחרים שלנו, אף אחד לא מוכן לשחרר לי את הפרח שגדעתי את חייו בידי.

"איריס שחום הוא צמח שמור. אין רשות לסחור בו, זה אסור לנו חוקית"

כשאנחנו עומדים מול אויבים יש לנו כח. אבל כשאנחנו מגלים שאלה אנחנו עצמינו שהורסים לעצמינו בחזית אנחנו נופלים שדודים ואין בנו כבר כח להילחם.

 

ואבא.

אבא, כמו אבא, הרגיש שמשהו לא בסדר איתי, למרות שדאגתי שאף אחד מהילדים לא יפלוט לידו מילה.

"מה קורה איתך, בתיה?" הוא שאל , אחרי שביקש מהילדים לצאת לחצר.

"ספרי. לאנשים זקנים תמיד יש עצות טובות"

הדמעות שלי סיפרו לו. מלוחות עד כדי מתיקות. פורקות ערפל מהעיניים.

"ילדה שלי" הוא דיבר והקול שלו רך כקאלה פתוחה .

"אנשים אוהבים לחשוב שהמראה בו הם רואים את העולם , הוא רחב מספיק. ולכן אני אומר: תסמכו על אלה שהיו כאן לפניכם. שהכינו לכם את המקום שנולדתם אליו.

לכו בקרקע שהם עדרו, והשקו בהדרת כבוד.

האמינו שלכל עלעל שהם זרעו- היתה סיבה טובה, שאולי אתם עוד לא רואים היום.

אבל בתיהלה, סבא זיבל בקרקעות שלנו תכונה מדהימה. "חזרה" קוראים לה. אם עברו רק שש שנים את יכולה לחזור אל חלקת האדמה של האיריס. הוא מחכה שם בשקט פנימה עד עשר שנים.

תשקי. תטפחי. ותדאגי לתנאי מזג האופטימליים עבורו. את תראי. הוא ישוב לצמוח לך, ילדה"