חרכים- סיפור

 

אחת עשרה דיירות נשואות גרות בבניין שלי.

ואחת מהן תופסת את המח שלי בפלייר קשוח.

אלישבע דיקמן, אמא צעירה כמוני לחמישה חמודים. פותחת כל בוקר את הדלת שמול שלי.

היא שכנה חלומית וחברה שהייתי מפרגנת רק לחברות שלי. ועד כאן הכל טוב.

הבעיה מתחילה כשאני עולה במדרגות ושומעת בלי להתכוון, את  האימהות שלה נשפכת מהדלת.

התסכול הזה רק עוזר לי לסיים את הגרם במהירות כועסת, לפתוח את דלת הבית בהבטחה קלושה דלת סיכויי הישרדות, ולמצא את עצמי בתוך עוד אחר צהריים עייף המכין לי ערב הגון בנקיפות.

התחנונים של חדוי "ללכת לדיקמן" תולשים פיסות אחרונות של תקווה לצהריים פסטורליים. וגורמים לתסכול להתרווח לחדר נוסף ולזלוג על האחים שלה שנשארו בבית אחרי שהלכה לשכנים המושלמים שלנו.

היא תחזור משם עם צלחת מכוסה בטיפוח, מצפינה כדורי שוקולד לכולנו, וחיוך קסום שמדבר על הסיפור שאמא של דיקמן המציאה להם, אני אקח כדור אחד כדי להחמיא לה, ואחריו עוד שלוש כדי לטחון משהו בפה הכעוס שלי.

אוף למה.

למה הדלתות שלנו חייבות להיות סמוכות, ואני צריכה לחוות את האנטיתזה שלי במרחק של ארבעה מטרים ממני עשרים וארבע שמונה.

אחרי ההשכבה אני אשב עם כוס קפה מעוגלת בבלגן, ובמזוכיסטיות אקום אל הקוקר בדלת. שמעתי מגב. בטח.

אלישבע גורפת את נקודות כדורי השוקולד במים בניחוח מלון חלומי, וכמו כל ערב, מעבירה סמרטוט גם בקומה שלנו.

מתרחקת מהדלת, משליכה את הכוס לפח עם שאריות הקפה שלה להתערבב שם, ומסתערת על הבית. בסופת הוריקן מעיפה את האביזרים סביבי כשאני עין הסופה ובכל זאת מתערבבת איתם יחד.

הולכת עד הסוף ופוערת את ארון חומרי הניקוי, מתזזת בין החדרים ומגלה שקנאה משחררת אדרנלין במסות.

הסוף של הסחרחורת מתבצע בניגוב השישיים וקריסה על המיטה לשינה בניחוח אקונומיקה, אין לי כח אפילו להחליף חלוק.

הבית המבריק לא קורא לסיפוק המבוקש, רק המפלצת שמדברת מהכתף שלי חושבת על אלישבע שבטח מכינה גם בגדים למחר לילדים ארוזים בשקיות סנדוויץ' עם שמות.

העייפות לא מבדילה כבר בין מה שאני יודעת עליה לבין מה שהמשיך המוח שלי לצייר לבד, וככה הבוקר מוצא אותי, מוקפת בחמודים ששואלים בקול גדול "אמא, כבר בוקר?" .

אני אקום, עייפה, כעוסה, אחרי מחצית לילה קרוע, אכעס על הבלגן שנוצר עד שהגיעו להקיץ אותי. ושוב הווליום שלי עולה.

ומה שיעזור לי להלביש חיוך גדול יהיה זה הפחד מהבקשה של חדוי ללכת אל השכנים. "כי כיף שם"

אולי קנאה היא דבר שלילי מיסודו, אבל היא גורמת לי לרגעים כאלה להיות אמא חלומית יותר. זה נקרא שאני מגייסת אותה לטובתי, לא?!

מחפשת את הפסטורליה בתוך היצירה שאנו יוצרים בסלון. אבל לא מצליחה להרגיש אותה מתממשת בבית שלנו, אלוקים, אני רוצה לבכות, למה.

למה בשעות שאני עם היקרים לי מכל אני פוגשת את השעון הרבה מידי. ולא נע.

למה לא זורם לי וכיף לי פשוט, כמו הזמנים שעולים לי כמזכרות מהבית שלנו עם סבתא של הילדים שלי.

למה אצלי ההנעה היחידה להיות אמא טובה יותר, היא תחרות, בורא עולם,

מה שגורם לי לצוהריים יפים קצת יותר וכועסים מעט פחות זה הדלת מולי שעומדת שם כמו דוכן נאשמים שאני מנסה לרצות.

אני בוכה , אפילו בלי הדמעות היפות שלא רוצות להגיע, כמו שבן תורה בוכה לטעם בלימוד, אני בוכה לטעם  באימהות.

***

תפוזים נראים גרוע כשהם חתוכים חנוקים בשקית סנדוויץ'. אבל זה מה שהחבר'ה הזמינו היום לארוחת ערב בגינה וסכין לא יהיה שם . אז שיהיה ככה.

אלי מכתיף את האופניים שלו עם השקית מרשרשת באופן אחד שלהם, לאהלה וחדוי מקבלות ממני הוראה לצבוט את העגלה חזק חזק. ויצאנו. לגינה.

אוף. רק עשרה לארבע.

השמש מלווה אותנו בדרך הקצרה, מחממת את השקית שעל האופניים ולא נותנת לחביתה שבתוכו להתקרר. מצוין.

גם את הספסל ששליש בו פנוי היא מחממת, ואני תוהה אם עדיף לעמוד בצל או לזלוג בישיבה.

מחליטה לשבת. סוליית הנעל בית עוצרת את העגלה. לאהלה וחדוי כבר באחד הטורים המיוזעים.

איציק מתחיל לבעוט בעגלה למראה המגלשה, מסובבת את העגלה אלי בהפעלת כח, כי גלגליה עצורים. קליק מהיר ואיציק בחוץ, מורידה אותו אל החול ומסתכלת כמה חמודות לו נעליים.

"לאהלה" אני צועקת אליה, מנערת אותה מבהייה במריבה מרתקת " קחי את איציק למגלצה, חדוי תשמור על התור שלך".

חברותי לספסל עוטות עליהן אמירה של "אין לי כח לשיחות" ואני שולפת את הפלאפון מהתיק של העגלה, מריצה שיחות אחרונות.

"גלייייה"  מקהלת ילדים מגוונת את הגינה ואני מרימה את הראש.

הנה, כמו כל יום כמעט, גליה הגיע. נכנסת אל הגינה בחיוך גדול מחזיקה בידיה כדור גדול, מתקרבת אל הילדים שמתקרבים אליה בבת אחת, ומעגלים את הסביבה שלה.

"גליה, לא תופסת אותי" קטנציק אחד רוקד מולה והיא שולחת יד גדולה. הוא מתזז ונעלם בין הילדים שמתחילים לפזז גם ולרצרץ בין המתקנים.

גליה היקרה. גדולה בשנים ובגודל רצה בין המגלשות. קוראת בשמות ילדים שנעמדים מולה לרגע ומתאיידים ברגע שנעה לקראתם. הם קטנים וקלילים . היא גדולה.

אני עוקבת אחרי המשחק העצוב. מקווה שהיום הזה הוא יגמר יפה. שלא כמו ברוב הימים, ומסיחה דעת לרגע, כי חדוי מגיעה צמאה.

חמש דקות גליה היתה האטרקציה של הילדים, הם מיצו מהר מידי וחזרו לתוריהם ואופניהם.

גליה לא יכולה להתגלש ולא להתנדנד. היא ניגשת לחבורת בנות וחבל ומבקשת לשחק איתם.

הראשונה מגלגלת עיניים, קטנה ממנה ביותר מעשור, ומושכת בכתף.

"בואי, גליה. " ילדה חמודה מניחה יד על הכתף המאוכזבת לרגע אחד "רוצה שבויים, גליה? בכדור שלך!"

אני שמחה לראות שכבר עשרים וחמישה לחמש. "חמש וחצי אמבטיות" מדבררת לעצמי.

סוקרת את הבניינים הסמוכים, מתוך שיעמום. העיניים נופלות על הבנין הסמוך אלי, קומה שניה. התריס פתוח מעט, וצללית עומדת שם כשפניה אל הגינה שלנו.

קומה שניה, אני משחזרת את הדיירים. הי! אני מעבירה מבט מהדמות אל הנערה שבגינה. זה הבית של גליה.

אמא שלה?

היא עומדת שם, כמעט ולא נעה, ועוקבת אחרי הבת שלה, חלק ממנה, יורדת אל הגינה.

אני מחפשת את גליה, מוצאת אותה יושבת על סוף המגלשה, בוטשת באדמה. שורת מתגלשים מאחוריה מנסים לגרום לה לזוז משם באמצעים שונים.

אמא שלה למעלה, אני יודעת. שלחה אותה אל מגרש החיים למרות שכל מה שהיתה רוצה זה לא להפסיק לחבק ולאהוב אותה בבית.

אבל לא לעולם היא תוכל לשבת ולגונן עליה באמה וחצי שלה, ואיזה ניתוח כואב הוא השליחה הזו אל הקטנות של הקטנים.

הספסל מגרד לי פתאום, נעמדת. "גליה", אני פונה אליה, "רוצה שנשחק עם כולם מחבואים? את ואני סופרות".

העיניים שלה נדלקות. "כן", היא קמה מהמגלשה ושיירת ילדים משתחררת.

הילדים רצים סביבנו מרוגשים, מחפשים פינות מסתור. גליה סופרת לאט, חוזרת על הספירה עד עשר שוב ושוב. אני לוחשת אחריה. לוחשת תפילה.

תוך כדי המשחק הסוער אני מציצה מידי פעם אל הבנין השני, קומה שניה. מה שאני רואה זה רק צל. אבל אני מסתכלת בכל זאת, יודעת מה יש שם עוד עכשיו.

---

הילדים עייפים. אני יותר מהם. אמבטיות מהירות רק כי אין ברירה, וארוחת ערב שניה כי למה חשבתי שתפוז ולחם משוקלד ישביעו את הגדוד הרעב שלי. צונחת על הספה לאחר קרב כריות, נותנת לעצמי לנשום אוויר שקט.

העיניים של האמא מהקומה השניה המסו בי משהו, הנביטו מתוכי משחק מחבואים יפיפה. צריך לחשוב על משחק אחר למחר. זה לא אני והגינה והילדים. זה מופע שמביטה בה נשמה כואבת

כשמכאיבים לילד שלך. איי. זהו כאב שרק אימהות יכולה להנביט.

 

לאהלה קוראת לי מהמיטה שלה. אני שומעת את הנודניקיות הלילית בקול ורגילה לצעוק בחזרה את ה"שקט שם וזהו".

אבל בלי סיבה אני קמה לאט אל החדר. מתיישבת לידה ורואה פתאום תריס פתוח מעט מעלי.

יש לה אבא, ללאהלה שלי, שמסתכל בדאגה על הנשמה הרכה ששלח אל גינת החיים. שנחבטים בה, וכואבים בה, ויש במגרש הזה, אליו ירדה הבת שלו, דמויות נוספות. והנה, אחת מהן טובה אליה פתאום.

זה לא אני ולאהלה עכשיו.

זה לא אמא כן טובה או לא. זה פתאום גדול ואמיתי יותר,

יש אבא שמחכה שמישהו ייטיב עם הבת שלו.

וכמה אוהב אבא את המיטיב עם ילדיו, את מי שיש בו את היכולת לרפד את הדרך שאליו שלח אותם. ועושה את זה.

אני נושמת עמוק, מנשקת אותה,

כמה השכינה מצטערת בכל צער קל של אחד מבניה, תמיד ידעתי.

אבל את זה שאני יכולה ליטול מהצער הזה אני מרגישה פתאום. היא לא מבינה למה על בקשה של כוס מים חמישית מקבלים נשיקה, ואני רואה רק שיש שמחה על הבת ואהבה אל הבת שהיא אמא, שם, למציץ מן החרכים.